פסק-דין בתיק ב"ל 4187-10-12

1.         זהו ערעור לפי סעיף 123 ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים  בענף נפגעי עבודה מיום 18.7.2012 (להלן - הועדה).

2.         ביום 27.1.02 עבר המערער אירוע חריג בעבודתו, שהוכר על-ידי בית הדין כפגיעה בעבודה על דרך ההחמרה של מצבו הנפשי (עב"ל 151/08 ו- בל 6475-03-09), וזאת בין השאר בהסתמך על חוות-דעתו של ד"ר אליעזר פרל שקבע כי האירוע המדובר הינו אירוע אחד מתוך כלל האירועים הכרוכים במסכת פיטוריו של המערער, שגרמו להחמרה במצבו הנפשי - החמרה המתבטאת במעבר מאפיזודות דיכאוניות אחת לכמה זמן למצב של דיכאון כרוני.

3.         הועדה התכנסה בהתאם להוראות פסק-דין בבל 23407-06-11 (כב' השופט א' הראל) מיום 29.12.2011 (להלן - פסק הדין), שחייב את הועדה לשוב ולהתכנס על מנת לדון ולהתייחס למסמכים הבאים: חוות ד"ר פרל שניתנה בהליך ההכרה, חוות-דעת ד"ר שלוסברג מיום 26.6.09, המסמכים הרפואיים של ד"ר גרינברג מהחודשים 9/08, 4/04, 8/08, 8/09 ו- 6/09, והמסמך רפואי של ד"ר קירש מיום 25.1.11. פסק-הדין ניתן בערעור על קביעת ועדה מיום 6.4.11 שקבעה כי שיעור נכותו של המערער הינה 10% לפי פריט ליקוי 34(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז -1956 (להלן - תקנות נכות מעבודה), ובניכוי מצב קודם בשיעור מלא ועל בסיס אותו פריט ליקוי - ובאופן שהנכות הצמיתה הועמדה על אפס.

4.         הועדה שבמוקד הערעור כאן קבעה למערער דרגת נכות יציבה של 0% החל מיום 28.1.02 (10% נכות לפי פריט ליקוי 34(ב) בניכוי 10% לפי אותו פריט ליקוי), וכן דרגת נכות יציבה של 10% החל מיום 1.9.11 (20% לפי פריט ליקוי 34(ב)3, וזאת בניכוי 10% בגין מצב קודם לפי פריט ליקוי 34(ב)(2). מכאן הערעור שבפני.

5.         טענות המערער :

א.        הועדה ניכתה מנכותו הכוללת של המערער בגין "מצב קודם" וזאת ללא בסיס, ובהסתמך על רישומים מוטעים בתיקו הרפואי.

ב.         הועדה לא התייחסה לכל המסמכים הרפואיים של ד"ר גרינברג, וזאת בניגוד לאמור בפסק-הדין;

            ג.         הועדה לא דנה בשאלת יישום תקנה 15.

ד.         קביעת הועדה לפיה יש לפסוק למערער 10% נכות צמיתה החל משנת 2011 הינה בלתי סבירה באופן קיצוני בהתייחס למועד הפגיעה מחודש 1/2002.

ה.        יש מקום כי בית הדין יקבע את הנכות, וזאת היות ומדובר בפגיעה משנת 2001 ובמקרה יוצא דופן, או לחילופין - יעביר את הדיון בפני ועדה רפואית לעררים בהרכב חדש.

6.         טענות המשיב :

א.        אין לקבל את הטענות לענין עצם הניכוי בגין מצב קודם, שכן טענות אלה נדונו ונדחו בפסק-הדין. קביעת הועדה באשר לניכוי תואמת את האמור בחוות-הדעת בתיק ההכרה.

ב.         הועדה התייחסה באופן מספק למסמכים הרפואיים של ד"ר גרינברג, והסבירה מדוע היא מתמקדת במסמך האחרון שמסכם את הקודמים.

ג.         הועדה קבעה כי המערער יכול לחזור לעבודתו, ומשכך לא מתקיים אחד משני התנאים המצטברים לעניין הפעלת תקנה 15.

ד.         אין מקום כי בית הדין יקבע את הנכות או ימנה מומחה מטעמו.

7.         משהועדה מתכנסת בהתאם להוראות פסק-הדין, מוטל על בית הדין לבחון אם הועדה אכן מילאה אחר הוראות פסק-הדין (דב"ע נה/01-29 מנחם פרנקל -  המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160). לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפרוטוקול הועדה מצאתי כי יש לקבל את הערעור, שכן הוראות פסק-הדין לא מולאו במלואן.

8.         בשאלת הניכוי בגין מצב קודם - מקובלת עלי עמדת המשיב כי עניין זה אינו חלק מפסק-הדין מכוחו התכנסה הועדה, זאת לאחר שטענות דומות הועלו ונדחו על-ידי כב' השופט הראל בפסק-הדין, בו נקבע כי דיון בשאלה האם קיימת נכות והאם היא קשורה לפגיעה בעבודה נמצא בסמכותה של הועדה על-פי הדין, וכי הועדה ביססה את קביעתה בדבר ניכוי המצב הקודם הן על רישום בתיקו הרפואי של המערער שהצביע על נטילת תרופות לטיפול במצבו הנפשי עוד קודם לפגיעה והחל משנת 1999, והן על בדיקה קלינית שנערכה למערער.

            טענתו של המערער כי הרישום בדבר נטילת תרופות הוא שגוי, וכי התרופות ניתנו למערער בשל תלונות על כאבי ראש ולא בשל תלונות בתחום הנפשי הינה בגדר טענה שברפואה ואינה נושא לערעור.

מכאן - שטענות המערער בעניין עצם הניכוי בגין מצב קודם דינן דחייה.